הקולנוע כמעבדה- המצאת השקר

כשסרט נוצר, קיים רעיון מנחה שעומד מאחוריו, ערך מסוים שעומד מאחורי כתיבה של כל שורה, צילום של כל שוט וכל חיתוך בחדר העריכה. במרבית המקרים מדובר ברעיון דרמטי, של תהליך מסוים שעובר הגיבור/הצופה/ שניהם ביחד ומהווה שלם עם סיום הסרט. רעיון עלילתי קיים במרבית הסרטים (קיימים גם סרטים אקספירמנטליים שמונחים על ידי דימויים ולא מציגים עלילה כלשהי כלל) ולפעמים מדובר ברעיון מעבר לכך, הרעיון הזה יכול להיות רעיון אידיאולוגי מסוים שהבמאי/ת מנסה להעביר או ביקורת על מצב חברתי קיים, או במקרים מסוימים להציג מסקנה מסוימת שהופכת את הסרט למה שמזכיר ניסוי מדעי.

הקולנוע העלילתי התעסק מאז ומעולם במה שנמצא ליד המציאות שלנו, אומנם נעשה ניסיון ליצור דמיון לעולם שלנו בשביל שתחושת האסקפיזם לא תהיה מוחלטת ועדיין יווצר סוג מסוים של קשר לחיים האמיתיים, אבל הם מעולם לא היו הנושא. לכן קיימים סרטים שעצם היווצרותם הוא למעשה ניסוי (יש גם סרטים שנראה שנוצרו בשביל לבדוק עד כמה תסריט יכול להיות גרוע ועדיין הוא יקבל מימון ויופק, אבל זה כבר סיפור אחר). מאחר ואנחנו מתעסקים במה שיכל היה להיות, מה אם ההבדל היה פרט אחד ספציפי בתוך עולם זהה לשלנו, וככה נוכל לקבל הצצה לאפשרות הזאת באופן הכי ברור שיש?

הנחת היסוד שמאחורי אופן ההצגה הזה הגיונית לחלוטין- כאשר עושים ניסוי ישנה קבוצת בקרה שבה לא נעשה שום שינוי והיא נותרה כפי שהייתה, ולעומתה ישנה קבוצה עם מאפיינים זהים לחלוטין מלבד הפרט החיוני לניסוי. כאשר נשמר כלל זה מושג אפקט כפול: גם ההבדל מודגש וגם ישנה הבטחה שהוא נגרם על ידי הפרט היחיד שהשתנה ונבדק ולא בגלל שום דבר אחר. באותה הצורה גם סרטים מסוימים מציגים עולם זהה לשלנו מבחינת מאפייניו מלבד פרט מהותי אחד שמשתנה, לראות עד כמה גדולה ההשפעה שלו ומה המשמעויות של אותן ההשלכות.

מקרה מעניין בו סרט שלם מתעסק בשאלה פשוטה של "מה היה קורה אם" הוא הסרט "המצאת השקר"* (2009). בסרט זה ריקי ג'רוויס מעלה הנחת יסוד פשוטה למדי: איך הייתה נראית ומתנהגת האנושות במידה וכל מידע שהיינו מוציאים מפינו היה אמת לאמיתה? עולם בו הגזמה או שקרים לבנים או צביעות או אפילו דמיון לא קיימים וכל דבר נאמר כפי שהוא? בסרט הזה אותו ג'רוויס כתב וביים (וגם משחק בתפקיד הראשי) הוא מנסה לענות על השאלה הזו.

נראה שהאנשים בעולם הזה לא מתרגשים כל כך מהמצב ומקבלים אותו כמו שהוא (אולי מאחר וזה המצב היחיד אותו הם מכירים). בעולם הזה הבוטות והכנות הם ברירת המחדל, כל אדם אומר את שעל רוחו ללא ניסיון לייפות את הדברים ונראה שהדבר לא משפיע באופן מהותי על היחסים בין אנשים. מרבית השיחות עדיין מנוכרות ולפעמים חסרות רגש- את היחסים שכוללים לעיתים מחמאות מזויפות וצבועות מחליפה האמת אליה אנשים נשארים אדישים ולא מתרגשים ממנה. במקום ניסיון לנימוסים שמתבסס על כבוד מינימלי בו העמדת הפנים ברורה לשני הצדדים, ישנה שנאה קרה ואדישה. האמת נמצאת על פני השטח כי מידע שנמצא מתחת לפני השטח לא קיים כלל ולא מועלה על הדעת. כך גיבור הסרט מארק (ריקי ג'רוויס) סופג עלבונות רבים על סמך המראה שלו וחייו המקצועיים אך מקבל אותם כציון עובדות ולא כחוסר רגישות.

מארק בתגובה אדישה להערה על מראהו החיצוני לפני תחילתו של דייט

אמנם ביחסים בין אנשים לא קיים הבדל, אבל מבחינת תרבות ישנו הבדל מהותי. בגלל שבעולם זה לא קיימת אפילו המחשבה לפיה ייאמר דבר שלא קיים במציאות- גם לדמיון אין שום ייצוג. מארק עובד כתסריטאי בחברה הנקרית "לקשר" (lecture- הרצאה) וכך גם נראים כל התסריטים והסרטים אותם הוא כותב. במקום עלילות מרתקות וסוחפות המכילות דימויים ועימותים שיעניינו את הצופה שמצולמים בזוויות שונות ונערכים בסגנון בשביל להשיג את האפקט הדרמטי המיטבי, הסרטים מכילים קריין שיושב על כיסא ומתאר באופן יבש אירוע מסוים כפי שהוא קרה. התסכול הגדול של מארק במהלך הסרט הוא שהוא קיבל תקופה משעממת בזמן שהתסריטאי הכוכב של החברה (המגולם על ידי רוב לאו) מקבל תקופות מלאות באירועים מעניינים.

השינוי החיובי בחייו של מארק מתחיל כאשר עולה במוחו הרעיון לפיו הוא יכול להגיד דבר מה שהוא לא אמת. הרעיון עולה במוחו לראשונה כאשר הוא מגיע לבנק וטוען שיש בחשבון הבנק שלו יותר כסף מהכמות שבאמת יש לו ובכך הוא מוציא במרמה כסף לשלם שכר דירה, לאחר מכן הוא בוחן את הרעיון המהפכני על שני חבריו (לואי סי קיי ופיליפ סימור הופמן המנוח) בהמצאת עובדות לא נכונות שלכולן הם מאמינים וכאשר הוא מבין את הכוח שיש בידו הוא מנצל אותו להתקדמות מקצועית כאשר הוא בודה תסריט ממוחו שמכיל פיצוצים, חלליות וחייזרים שמן הסתם זוכה להצלחה מרובה בגלל ייחודו והאירועים המרתקים שהוא מתאר שלא קרו מעולם.

הטענה המרכזית שעולה בסרט זה על עולם ללא שקר היא מבחינת הדת, איזכור של מקום אליו מגיעים אחרי המוות, של ישות אלוהית שמשפיעה על כל האירועים (הטובים והרעים כאחד) שמתרחשים לכל בני האדם ואף קובע מי מהם יגיע לגן עדן (שמתואר בסרט בתור "המקום בו כל אחד מקבל את האחוזה הכי טובה שהוא יכול לחשוב עליה") או של דרכי התנהגות כאלו ואחרים בשביל לרצות את אותה ישות, לא קיימים לפני שמועלה רעיון השקר. ביחד עם אלגוריות ויזואליות ברורות לעולם הדת נראה שהטענה המרכזית של הסרט היא ניסיון קישור בין שקר לבסיס של עולם הדת.

סגנון השיער הספציפי של מארק במהלך אחת הסצנות בסרט

כל הרעיונות האלו באים לידי ביטוי גם בדרך העשייה של הסרט. הצילום מאוד ממוקד בסיפור ללא ניסיון ליצור העדפה כלשהי לדמות כזו או אחרת והעריכה פשוטה למדי ללא שום סוג של מניפולציה (אפילו סגנון העריכה הנפוץ של J cuts וL cuts לפיו במהלך דיאלוג חותכים רגע לפני שדמות מסיימת לדבר לא קיים, באופן מילולי כל דמות מוצגת אך ורק בזמן שבו היא מדברת ולא יותר מכך. ריקי ג'רוויס בחר לייצר את הסרט כאילו הוא אחת מהדמויות בעולם בו יצר. הוא לא מעלה על דעתו כלל את הרעיון להציג את הדברים באופן שונה מהאופן בו הם אכן התרחשו.

במקרה הנ"ל נראה שג'רוויס קבע את תוצאות הניסוי עוד לפני שביצע אותו. הסרט מכיל תמונה ברורה ומוקפדת למדי של עולם שמתקיים ללא שקר. אומנם אין ביסוס כלשהו שכך אכן ייראה העולם אם הכנות תהיה המצב היחיד שמוכר למרבית האנושות, אבל זה לא ממש מעניין. הסרט מציג השערה אחת למצב הקיים שיכולה להתקיים ויכולה שלא, אבל מה שבטוח, היא מסקרנת. היא מעלה את המחשבה על המצב הייחודי הזה. יכול להיות שבשנים הבאות יצאה סרט אחר שיציג תמונת מצב שונה לחלוטין, אולי היא תהיה מעניינת ומשכנעת יותר ואולי לא, אבל היא בוודאות תייצר דיון מעניין מתוך ההשוואה עם הסרט הזה.

מסכימים עם דעתי?

מכירים סרטים נוספים שמנסים להתעסק בשאלות גדולות כאלו? שתפו בתגובות

* The Invention of Lying