האמן בסרטיו של דמיאן שאזל

לפני כשבועיים צפיתי בסרט "לה לה לנד", לא היה לי שמץ של מושג לגבי התוכן שלו (באופן אישי אני משתדל לקרוא ולדעת כמה שפחות על סרטים לפני הצפייה בהם, אני מניח שהפעם הייתה לי הצלחה די גדולה). אמנם לא ידעתי שום דבר על הסרט עצמו מלבד שני כוכביו הראשיים (אמה סטון וריאן גוסלינג), אבל כן ידעתי שמדובר בסרט שבויים על ידי דמיאן שאזל, שכבש את עולם הקולנוע בסערה לפני שנתיים עם סרט הבכורה שלו "וויפלאש". וויפלאש הוא אחד הסרטים המדוייקים, האישיים והמרתקים מבחינה עלילתית ומבחינת אמצעי המבע, ולכן כששמעתי שסרט חדש של שאזל עומד לצאת, מיהרתי לראות אותו.

מה שראיתי בסופו של דבר לא היה וויפלאש- במקום הסצנות המתוחות והאווירה כאילו כל רגע הכל יכול להתפוצץ, בהן הייתי מרותק למסך במשך כל הצפייה בשביל לראות מה יקרה בעוד רגע, ראיתי ב"לה לה לנד" סרט מיוזיקל קליל למדי שעבר במהירות . סרט שהכיל רגעי פנטזיה גרנדיוזים (לדוגמה סצנה בה שני הגיבורים מרחפים להם בתוך חלל של פלנטריום, ללא כל אזכור ליכולות כאלו בעולם הסרט קודם לכן) שלא היו נכנסים אפילו לתסריט של וויפלאש. סרט שונה בתכלית השינוי מבחינת הסגנון, אבל עדיין מוצלח למדי.

לכאורה מדובר בשני סרטים שונים לחלוטין, בעוד האחד הוא סרט מתח אישי, כועס ואנרגטי שעוסק במתופף ג'אז שמנסה לגייס כל כוח פנימי חבוי בתוכו בשביל לקבל מילה טובה מהמנצח הפסיכופט שמתעלל בו מילולית (ופעם אחת גם זורק עליו כיסא), השני הוא מיוזיקל אסקפיסטי ומקסים המספר סיפור אהבה בין שחקנית מתחילה לפסנתרן ג'אז מיוסר, שמכיל בתוכו מחוות רבות לסרטי מיוזיקל קלאסיים. אומנם במבט מעמיק ניתן למצוא קווים עלילתיים (ואף אמרה אידיאולוגית מובהקת) שמהווים נקודות דמיון משמעותיות בין שני הסרטים.

אז מה יש לנו בעצם? (ספוילרים לוויפלאש וללה לה לנד)

כפי שציינתי קודם, וויפלאש מספר על אנדרו נימן (מיילס טלר), סטודנט שנה ראשונה בקונסרבטוריון הנחשב "שייפר" בניו יורק שמנסה להוכיח את עצמו כמתופף בפני המנצח המאיים טרנס פלטשר (ג'יי קיי סימונס). פלטשר הוא לא אדם נעים בלשון המעטה, הוא מקלל, הוא צורח, הוא גס רוח ולא מרחם על תלמידיו בביקורת הנוקשה שלו אבל הדבר לא מרתיע את נימן אלא דוחף אותו להוציא מעצמו כל מה שניתן בשביל להוכיח את עצמו ולזכות לכבוד מפלטשר.

לאחר התפרצות זעם בלתי נמנעת ועימות פיזי עם פלטשר, נימן פורש מהקונסרבטוריון ומספר בעילום שם על חווית הלמידה אצל פלטשר, מה שגורם לפיטוריו מהקונסרבטוריון. לאחר מספר חודשים נימן פוגש באקראי את פלטשר (וכמובן מעמיד פנים שלא ידע כי פוטר). במהלך שיחתם מזמין פלטשר את נימן להשתתף בהופעה של הרכב עליו פלטשר מנצח ונימן נענה בחיוב, אומנם במהלך ההופעה מגלה נימן שנפל בפח של פלטשר שלא נתן לו את התווים הנכונים בשביל להביך אותו ולסיים את הקריירה שלו, אלא שלאחר שמסתיים הקטע המתוכנן, חוזר נימן אל התופים ופוצח בסולו ארוך (שנמשך 5 דקות) וזוכה לשיתוף פעולה מלא ואוהד מפלטשר- נימן השיג את מטרתו.

הסרט הוא למעשה סרט מתח, קצב העריכה הוא הרבה פעמים מהיר יותר מקצב המידע שהצופה מסוגל לקלוט ומכיל סצנות בהן שקט מופתי מופר ללא התרעה מוקדמת בצרחות של פלטשר. אנחנו שותפים מלאים לנקודת המבט של נימן ומרגישים התמצאות ונוחות (או דווקא בלבול ומתח) במקביל לתחושות אלו אצל נימן.

אחד משיעורי האימה אצל פלטשר

לה לה לנד מספר את סיפור אהבתם המתמשך של מיה (אמה סטון), שחקנית מתחילה שרצה בין אודישן לאודישן בתקווה שתגיע יום אחד לתהילה ועובדת בינתיים בבית קפה ליד אתר צילומים מפורסם לבין סבסטיאן (ריאן גוסלינג), פסנתרן מוכשר שעובר מעבודה לעבודה עם תשוקה עזה להחזרת התהילה והיוקרה של הג'אז לעולם. הסרט עוקב אחרי השניים מרגע פגישתם הראשונה (שהכילה בעיקר חילופי קללות מהירים בין השניים) ולאורך כל סיפור אהבתם.

אנו עוקבים אחרי מיה שזוכה ליחס משפיל באודישנים שונים עד לרגע בו היא מחליטה לקחת את העניינים לידיים ומעלה הצגת יחיד (שזוכה ללעג ממעט הנוכחים באולם) ואחרי סבסטיאן שמנגן בכל מקום שייתן לו כסף בשביל שיוכל להגשים את חלומו ולפתוח מחדש בר ג'ז ישן שאהב ונסגר. לבסוף הוא מתפשר על עקרונותיו במחשבה שעבודה מסודרת עבורו יהיה הרצון של מיה ומצטרף ללהקה שזוכה להצלחה אדירה, ובגלל העומס הרב וחוסר היכולת לפגוש את מיה, השניים מחליטים להיפרד.

בסיום הסרט, שמתרחש מספר שנים לאחר הפרידה, מיה היא כבר שחקנית מפורסמת שמבקרת עם בעלה במועדון אקראי ומגלה כי המקום שייך לסבסטיאן שהצליח להגשים את חלומו בסופו של דבר. רגע לפני שמיה יוצאת מהמועדון השניים מחליפים מבטים ותוהים ביחד עם הקהל איך הכל יכל היה להיות אחרת אם בחירותיהם היו שונות.

האווירה של סרט זה היא כיפית וקסומה, הסרט עשיר בשירים מהנים ותיאטרליים שנכנסים בטבעיות בין הסצנות הדרמטיות בסרט.

מיה וסבסטיאן

אז מה משותף לשניים?

מבחינה עלילתית וסגנונית, קשה מאוד לשים את האצבע על גורם מחבר בין שני הסרטים. וויפלאש הוא סרט על מאמץ, על קושי והתמודדות עיקשת כנגד כל הסיכויים וההתנגדויות מסביב. הוא מועבר באופן אישי, כועס ואגרסיבי באמצעות עריכה מהירה ועניינית שמגבירה את המתח באוויר עד לרגעי ההתפרצות הבלתי נמנעת. לעומתו לה לה לנד מספר על רומנטיקה, על הגשמה עצמית ועל לחלום בגדול. כאן העלילה מקודמת באמצעות השירים השונים שמספקים לנו הצצה אל תוך ראשיהן של הדמויות. באמצעות קטעים מוסיקליים מרשימים ומרהיבים ויזואלית אנו נחשפים ללבטים המשמעותיים של הדמויות וחששותיהם העמוקים ביותר, אבל צופים בהתקדמות חיי הגיבורים גם באמצעות הסצנות ה"רגילות".

אבל אם מסתכלים על המסר, על התחושה שמניעה את שני הסרטים הללו, ניתן למצוא דמיון מאוד בולט. שני הסרטים עוסקים באמנות ובהשפעה של המחויבות הגדולה הנדרשת אליה. בוויפלאש אנו עוקבים אחרי אנדרו נימן שמנסה לעשות כל מה שיוכל בשביל להיות מתופף ג'ז מוצלח, כל החלטה בחייו, כל מעשה שלו, הכל מכוון למען המטרה הזאת. בלה לה לנד אנו פוגשים שחקנית ומוסיקאי שמתאהבים אחד בשנייה תוך כדי ניסיונותיהם להגשים את חלומם הגדול ביותר (להיות שחקנית מוכרת ומפורסמת ולהקים מועדון ג'ז) ונכשלים כישלון מר, אבל מצליחים להגשים כל אחד את חלומו כעבור מספר שנים שהם מבלים בנפרד.

בוויפלאש, נימן נפרד מחברתו בגלל שהמוסיקה היא חלק כה מרכזי בחייו עד שהוא חושש שבעתיד היא תנסה לגרום לו להוריד הילוך, והבקשה בלתי אפשרית הזו תגרום לשנאה בין השניים. בלה לה לנד, סבסטיאן נפרד ממיה בסופו של דבר בגלל שכחבר להקה עליו להשתתף במסע הופעות מסביב לעולם ולכן לא יראה אותה למשך זמן רב. מקרה נוסף בו המוסיקה הופכת לגורם המשמעותי ביותר בחייו של אדם וגורמת לו לוותר על הכל, אפילו על זוגיות.

בנוסף, המחויבות המוחלטת הזו לאמנות מוצגת כדרך היחידה להצליח,רק כאשר נימן נותן את כל כולו למוסיקה ומתעדף אותה על פני כל דבר אחר כולל בריאותו שלו (נימן מתמודד עם פציעה בידו שנגרמת מהתיפוף האינטנסיבי שלו ובאחת הסצנות עובר תאונת דרכים בדרכו להופעה ובוחר להגיע להופעה ולנגן למרות שהוא פצוע מהתאונה) ב"לה לה לנד" נראה שעל אף הכאב הרגשי שנובע מהפרידה, היא הניבה פירות חיוביים עבור מיה ועבור סבסטיאן, שניהם הגשימו את רצונותיהם האמיתיים (סבסטיאן אמנם הצטרף ללהקה שהפכה למצליחה אבל עשה זאת רק מתוך פשרה וסבל מכל רגע. חלומו הגדול היה לפתוח בר ג'ז) רק כאשר בילו זמן מה בנפרד אחד מהשנייה.

המוטיב החוזר הזה בסרטיו של דמיאן שאזל יכול להיות הגיוני מאוד בהתחשב בהיסטוריה שלו והקשיים הרבים בהם נתקל עד שהגיע למקום בו הוא נמצא היום: שאזל התחיל למעשה בתור תסריטאי להשכרה שהחליט לכתוב תסריט אישי שהפך לתוצאה של כעס על כישלונות מרובים בחייו. הוא ביסס את התסריט על סיוט חוזר במשך כמה שנים בו הוא מנגן בהופעה על תופים ומאבד את הקצב באמצע. אחרי שחשש מתגובות הקהל לתסריט האישי בו הוא חושף את השלדים בארונו (וכתוצאה מכך לא פרסם אותו במשך שנה) הוא הציג אותו לאולפנים רבים שסירבו להפיקו. דמיאן לא ויתר למרות הקשיים וביים גרסה מצומצמת בהרבה של הסרט, אותה הגיש לפסטיבל סאנדנס בקטגוריית הסרטים הקצרים, מכספי הזכייה במקום הראשון הוא היה מסוגל לממן את וויפלאש ולזכות עליו בשלושה אוסקרים (העריכה, הפסקול, ושחקן המשנה שקיבל ג'יי קיי סימונס).

כמו גיבורי הסרטים שלו, גם לצ'אזל היה חלום, להגשים את עצמו מבחינה אמנותית, וגם הוא נתקל בקשיים להגשים את החלום הזה כמו גיבוריו, אך לא ויתר ונתן את כל כולו עד שהגשים את חלומו על אף הקשיים וחוסר האמונה. התהליך שעבר זהה לתהליך שעברו הדמויות שלו, אבל בסרטים הגשמת החלום הזו לא מוצגת בהכרח באופן חיובי, היא מוצגת באופן אמביוולנטי שמעמיד את ההצלחה כנגד המחיר שהיא גבתה לאורך הדרך. יכול להיות שמדובר בדרכו של צ'אזל להציג בפני כל את הדילמה שלו האם הצלחתו הייתה שווה את הקושי הנפשי איתו הוא מתמודד.

#וויפלאש #להלהלנד #דמיאןשאזל