ג'יין הבתולה- פוסט קלישאתי במיוחד

כמה פעמים קרה שראיתם/ן סרט או סדרה וצפיתם מה הולך לקרות יותר מחצי שעה קודם? ראיתם כבר בעבר(ככל הנראה יותר מפעם אחת) את הרגע הזה ואת הרגעים שהובילו אליו, עשיתם אחד ועוד אחד(אני מקווה שיצא שתיים) וזיהיתם מה עומד לקרות עכשיו או בהמשך. בהתחשב בעובדה שהקולנוע קיים במשך למעלה ממאה שנים והטלוויזיה מעל לשישים, מיותר לציין שנעשו עד היום אינספור סרטים וסדרות, כתוצאה מריבוי זה, זה רק הגיוני שדבר כזה יקרה. בגלל כמות התוצרים שיצאו מאז ועד היום, מהלכים עלילתיים וצורניים שומשו שוב ושוב במהלך השנים ויצרו תחושה של חזרתיות אצל הצופים, שהצליחו כבר לבנות לעצמם בראש תבנית של ההתקדמות מעתה והלאה.

לכל ז'אנר ישנן הקלישאות שלו, בקומדיה רומנטית ראינו אינספור פעמים את אותה ריצה של הגיבור(ב99 אחוז מהפעמים הגבר במערכת היחסים) שמבין כי טעה ומנסה להציל את מערכת היחסים ומספיק להשיג את אהובתו רגע לפני שהיא עוזבת לארץ רחוקה, בסרטי אקשן ראינו אינספור פעמים מרדף מכוניות רווי הרס שככל הנראה לא כולל שום השלכות פליליות על הגיבור.

הקלישאות הללו הן חלק כמעט אינטגרלי מהקולנוע ומהטלוויזיה של היום, מוסכמויות כאלו ואחרות נעשות באופן שכיח למדי שהפך כבר למעין שגרה. אבל למזלנו, הצופים והמבקרים הם לא היחידים שלא לוקחים את הרגעים האלה כמובנים מאליהם. גם היוצרים עצמם שמים לב לכך ומביעים מודעות(לרוב שבירה שלה כאמצעי קומי או הכנסת טוויסט מסוים).

דוגמה עדכנית יחסית בתחום הקולנוע אכן באה מז'אנר הקומדיה- הסרט "אסון מהלך" אותו כתבה איימי שומר. הסרט לוקח את כל מהלכי הז'אנר הידועים(גבר שאינו בנוי למחויבות פוגש באישה שתשנה את חיו, ובסוף הסרט הוא מבצע מחוה רומנטית גדולה מהחיים עבורה) אבל הופך את התפקידים. בסרט זה, דמותה של איימי(גם שם הדמות אותה משחקת איימי שומר) למדה מגיל צעיר ש"מונוגומיה אינה אמיתית" ובחייה הבוגרים היא לא מסוגלת לנהל מערכת יחסים רצינית כתוצאה מכך, עד שהיא פוגשת באהרון(ביל היידר) שעבורו היא מוכנה להשתנות ואף מבצעת מחווה גרנדיוזית עבורו בסיום הסרט.

הסרט "אסון מהלך" לוקח קלישאות קיימות ומכניס בהן שינוי קטן, אבל עדיין שומר על הצורה הבסיסית. לעומת זאת, מה לגבי התייחסות לקלישאות לא כמנגנון שחוזר על עצמו, אלא כאמצעי מבע? מצב ייחודי זה בא לידי ביטוי בסדרה זוכת גלובוס הזהב "ג'יין הבתולה". הסדרה היא אדפטציה לטלנובלה, אשר לוקחת את מאפייני הז'אנר, מקיימת אותם באופן מוקצן ומודע ואף מערבבת בפנים קלישאות ידועות מתחומים אחרים, שמעניקות חדשנות לרעיונות ישנים.

ג'יין- גיבורת הסדרה

כיאה לטלנובלה, העלילה של ג'יין הבתולה היא מסובכת(בלשון המעטה), לכן קודם כל אעשה תקציר של הדברים המרכזיים בעלילה(ספוילרים לתחילת העונה הראשונה)

עלילה ראשית: הדמות הראשית בסדרה היא ג'יין(ג'ינה רודריגז שזכתה בגלובוס הזהב על הופעתה בסדרה) שחייה עם אמה סיומארה וסבתה אלבה. בילדותה נדרה ג'יין נדר לפיו תשמור על בתוליה עד שתתחתן. במקביל אנו פוגשים את רפאל - בחור עשיר(משפחתו מחזיקה בבעלותה בית מלון בשם מרבלה, בו ג'יין עובדת) שנישואיו לא מצליחים והוא מתכנן להתגרש מאשתו פטרה( המגולמת על ידי יעל גרובגלס, כן כן ג'יני מ"האי" שנותנת את ההופעה המוצלחת ביותר בסדרה). פטרה שומעת על התוכניות האלו ולכן היא לוקחת את דגימת הזרע האחרונה שנותרה לרפאל(אחרי שחלה בסרטן הוא לא יכול עוד להוליד ילדים) והולכת לקבלת הפריה מבלי לספר לו.

כאילו שזה היה פשוט וקליל עד עכשיו, חלה טעות במהלך הפרק הראשון, הגניקולוגית שעושה את ההפריה היא לואיזה, גם אחותו של רפאל וגם הגניקולוגית של ג'יין, היא מגיעה ליום העבודה במרפאה לא מרוכזת ובטעות מפרה את ג'יין עם הזרע של רפאל במקום את פטרה, כך למעשה ג'יין נכנסת להריון כאשר היא עדיין בתולה. במקביל לכך ישנן מספר עלילות משנה שכוללות את סיפור חייה של פטרה לפני שהגיעה לארה"ב, את גילוי זהות אביה של ג'יין ועלילת פשע שבה ארוסה של ג'יין, מייקל(שוטר) מנסה למצוא את סין רוסטרו- איל פשע הידוע כ"הפושע חסר הפנים", אבל לניתוח זה הן פחות חשובות.

העלילה של ג'יין הבתולה היא עלילה מופרכת, רוויה טוויסטים, גילויי אהבות ושנאות, החלפות זהויות, או במילים אחרות, עלילה טיפוסית של טלנובלה. הדיאלוגים יכולים להיות לפעמים קצת קלישאתיים בסצנות הדרמטיות, אבל שוב, אנחנו לא היחידים ששמים לב זה. ראשית, בסדרה ישנו קריין שמבצע תפקיד כפול: מצד אחד מדובר במספר כל יודע שלא פעם מסתמך על מידע עתידי שלא נגלה עדיין לצופים(למשל "המצב היה טוב, אבל כמובן שלא לאורך זמן" או "המשפט הזה עוד ירדוף את פטרה בעתיד"), מצד שני, הוא מתנהג כצופה מן המניין; הוא לא חוסך מהצופים את דעתו על המתרחש, על התנהגות הדמויות ולפעמים אף מגיב כאילו הוא רואה את הדברים לראשונה ביחד עם הצופים(תגובות כמו "אוי לא!, חשבתי שהוא הולך לעבודה!" הן בהחלט לא תגובות שמצפים לשמוע ממספר כלשהו).

ההערות של הקריין מהוות גם לרוב קו מנחה לטון של הפרק ומאפייניו הייחודיים. בצורה זו, עלילות פשוטות ו"נוסחתיות" שראינו פעמים רבות בעבר בשלל סדרות וסרטים, הופכות לפתע למודעות לעצמן ולקלישאות המופיעות בהן. לעיתים תוך הקצנה קומית. כך למשל באחת הסצנות שעוסקות במשולש האהבה של רפאל- ג'יין- מייקל (אחד מקווי העלילה המרכזיים בסדרה). ג'יין מקשיבה לדברי מייקל בזמן שהכותרות מתארות את מחשבותיה לפיהן ג'יין מתחילה לחשוב שהסיפור שהיא מקשיבה לו נשמע לה מוגזם ומוכר ולפתע, המצלמה מתקרבת באופן מעיק אל הדמויות, התאורה מתחזקת באופן בולט ודרמטי וסגנון המשחק הופך למצועצע, מוגזם ולא אמין, באופן דומה מאוד לטלנובלה.

עולם הטלנובלות הוא אמנם העולם שזוכה לכמות העקיצות הגדולות ביותר אך זהו בוודאי לא הסגנון היחיד שמוכנס על מנת להוסיף עניין. באחד הפרקים מוחלט על קיום של מופע היאבקות במלון של רפאל בשביל למשוך אנשים. הכותבים יכלו להסתפק בהצגה לסירוגין של הקרבות במלון ושל העלילות האחרות שמתקדמות במקביל, כנהוג בכל סדרת טלוויזיה, אך ברוח האווירה הקרבית של הפרק, סגנון ההיאבקות מזוקק לכל העלילות, כך בכל פעם שהצופים נתקלים בעימות בין שתי דמויות, אנו מקבלים גרסה מצומצמת של קרב היאבקות בין השתיים על פי כל הקלישאות של עולם ההיאבקות (שחלקן לא קיימות כבר שנים, אך עדיין מזוהות עם התחום): הדמויות לבושות בבגדים בצבעים בולטים(מדי) וצמודים (עוד יותר מדי) וזוכות לכינויים מפוצצים בהתאם לאפיון דמותן במהלך הסדרה עד כה.

דוגמה לאחד הקרבות

שני המקרים הנ"ל הם לא המקרים היחידים שבהם ישנו חיבור בין קלישאות/סממנים בדיוניים לבין העולם ה"אמיתי" של הדמויות, רוחליו, אביה של ג'יין(הדמות הכי מצחיקה בסדרה) מתגלה ככוכב טלנובלות בינלאומי והטלנובלות בהן הוא משחק נערצות על ידי שאר הדמויות ומהוות לפעמים השראה לרעיונות המופרכים שלהן לפתרון בעיות(כאשר אחת הדמויות מוחזקת כשבויה, היא מסתמכת על דרך היחלצות מסובכת ולא הגיונית שראתה בטלנובלה). בעונה השלישית החיבור למציאות אפילו מקצין, כאשר רוחליו מנסה למכור את הטלנובלה בה הוא מככב לרשת CW, אותה הרשת שמשדרת את ג'יין הבתולה, שכפי שצוין כבר בכתבה (אולי יותר מדי פעמים אפילו) היא בעצמה אדפטציה אמריקאית לטלנובלה קיימת.

כל המקרים הללו שבהם נעשה חיבור בין מציאות הדמויות לקלישאות מעולמות שונים יכולים להיתפס כאמצעי אפיון ומבע ייחודיים וכיפיים, אבל אם מתעמקים ניתן למצוא בהם משמעות חבויה. כאשר נעשית השוואה כזו או אחרת בין המציאות לדמיון(הצגת מאפיינים שונים של הבדיון בתוך המציאות של גיבורי הסדרה) או שהחוויות אותן עוברות הדמויות הופכות להזויות באופן שנראה ש"נלקח מתוך טלנובלה"(כפי שציינתי, ההשוואה עצמה קיימת באופן גלוי מספר פעמים במהלך הסדרה), יש כאן אמירה מסוימת לגבי דגשים שווי(או דווקא לא שווי) התייחסות בזמן כתיבה או עשייה. בשביל להבין את האמירה הזו, יש להכיר קודם את התפישות שהיו נהוגות קודם לכן.

בעבר היו שתי דעות לגבי היחס שבין המדיום הכתוב לבין המציאות. על פי הגישה הראשונה- על המדיום להיות אסקפיסטי, לספק לצופים שעתיים(זמן ממוצע של סרט) של חופש, בריחה מוחלטת מהדאגות, הבעיות והקשיים שמעסיקים אותם בחיי היום יום ולהכיל סיפורים גדולים מהחיים, שונים בתכלית השינוי מהמציאות המשעממת ו/או קשה שלהם (זו אחת הסיבות לכך שתור הזהב של הקולנוע הקלאסי שפעל על פי שיטה זו היה בזמן מלחמת העולם השנייה, אחת התקופות הקשות בתולדות האנושות בהן צורך כזה של בריחה היה גדול מתמיד).

דעה אחרת באה לידי ביטוי בעיקר בקולנוע האירופאי שהחל מספר שנים לאחר מלחמת העולם השנייה ומהווה את הצד השני של אותו המטבע- כתוצאה ממלחמה זו באירופה היו הריסות רבות, עוני, רעב, ואילו עדיין נמשכו להיווצר סרטים אסקפיסטיים שכאלו שהציגו מצב אחר, מצב טוב יותר. ככל הנראה ההריסות שנותרו לאחר מלחמת העולם השנייה יצרו שינוי כלשהו בתודעה באירופה שמאסה בסרטים אלו, והעדיפה לראות סרטים שמספרים סיפורים קטנים יותר, אישיים, שמתארים את המציאות היום-יומית באופן נאמן יותר.

באופן לרוב פחות קיצוני(אם כי לפעמים אפילו יותר קיצוני) ניתן לראות את שני הרעיונות האלה באים לידי ביטוי גם בקולנוע של היום- בגל סרטי גיבורי העל שמציגים משהו נשגב, גדול ואחר מהמציאות שלנו ולעומת זאת סרטים אישיים רבים (למשל סרטים המבוססים על חוויות אישיות מהמציאות של הכותבים/ות) שמציגים חוויות קטנות בין אנשים רגילים שאפשר לפגוש כל יום. שתי האסכולות הללו מתווכחות על אופן הצגת המציאות- עד כמה הסיפור צריך להיות אמין, מהחיים של כל אחד ועד כמה ניתן להגזים,להפריך ולפאר למען העניין ו"משיכת הקהל" כאשר ניתן להבין על איזה דגש מקפידה כל אסכולה.

ג'יין הבתולה (גם אני שכחתי כבר שבזה עוסק הפוסט מלכתחילה) מביאה תפיסה אחרת לשולחן, על פי תפיסה זו, ניסיון ליצור משהו אמין ו"רגיל" שנראה כאילו יצא מהמציאות או ניסיון להגזים ולברוח מהמציאות הם שני ערכים לא רלוונטים- שכן המציאות עצמה היא כבר מגוכחת, אבסורדית וחסרת הגיון, אפופה בקלישאות בהשפעת הקולנוע והטלוויזיה ואירועים מוזרים שיכולים להישמע "לא אמינים" תחילה. הרעיון הזה בא לידי ביטוי בקישורים הרבים שנעשים בסדרה בין מציאות לדמיון כמו הגחכת המציאות על ידי דימויים מובהקים מעולם הדמיון שמובן כי "אין להם קשר למציאות" או בהתייחסות עצמה של מרבית הדמויות לאבסורדיות של חייהם וכי "מרגיש שזה סיפור מטלנובלה" (כנראה הטלנובלה שעליה מבוססת הסדרה).

רוחליו דה לה וגה- אביה של ג'יין, מסכם דברים אלו בפשטות כאשר באחד הפרקים הוא מציין במהלך ראיון כי "המציאות מוזרה מהדמיון", בתור הדמות היחידה שלקחה חלק בשני העולמות (ה"אמיתי" של הסדרה והבדיוני של הטלנובלות בהן הוא משחק) דמותו היא תמיד מוקצנת ביחס לדמויות האחרות מבחינת דבריו וסגנון המשחק המוגזם באופן מכוון בו הוא מוצג על ידי השחקן חיימי כמיל(שבאופן אירוני גם כן שיחק בטלנובלות בעיקר לפני ג'יין הבתולה) וכאשר קו העלילה שלו הופך לאינטנסיבי במיוחד, דווקא הוא מי שמאפיין את המציאות ממנה הוא מנותק כ"מוזרה".

אחת התגובות המתונות של רוחליו

אני לוקח את כיוון המחשבה הזה באופן מאוד מובהק כאשר אני צופה בסרטים וסדרות וגם כאשר אני כותב תסריטים בעצמי- מחשבות כמו "אין מצב שזה היה קורה במציאות" הן לא רלוונטיות כלל עבורי, שכן תפקידם של סרט או סדרה הוא לא להציג את האמת הרגילה שלי בחיי היום יום, אלא להציג משהו מיוחד שיסקרן אותי, הוא יכול להיות קיצוני וראוותני והוא יכול להיות צנוע ומצומצם, אבל המרחק בין המציאות שלי כצופה לבין המציאות של הגיבור כדמות הוא לא נושא שיש לדון בו כלל, בגלל שהמציאות שלי כצופה מלכתחילה לא עומדת ביעדים כמו "אמינות" או "הגיון" במקרים מסוימים, ולכן מיותר לנסות להידמות למשהו שלעיתים לא דומה לעצמו.

מעבר לעובדה ש"ג'יין הבתולה" היא סדרה שמשלבת באופן מדויק בין קומדיה לדרמה, מכילה הופעות משחק מצוינות על ידי מרבית הקאסט ומצליחה לעורר הזדהות של הצופה עם מרבית הדמויות, קשה להתעלם מהקלישאות הרבות שהסדרה שותלת באופן מודע ביקום ה"מציאותי" שלה. אין לי ספק שלא מדובר במשהו מקרי בגלל החזרה המרובה של שימוש באמצעי זה, אשר מספק לי רמזים שתומכים בפרשנות שלי לסדרה. יחד עם זאת, אין לי ספק שצופים אחרים יכולים להתייחס לדבר באופן אחר לגמרי ולספק פרשנות שונה ומעניינת לקריאה לא פחות. העונה החדשה שחוזרת מפגרה בימים אלו אולי תספק חומרים נוספים לקריאות השונות.

...

...

...

מה אתם חשבתם על הסדרה? האם העיסוק המרובה בקלישאות הוא אמצעי מבע קליל שמעניק אווירה בלבד או שאתם מוצאים גם כן פרשנות משלכם? כתבו בתגובות

#גייןהבתולה