חי פעמיים- העצמה באמצעות הסתרה

לפני כמה זמן יצא לי להסתכל בפייסבוק על הסרטים שאמורים להיות מוקרנים בקרוב בערוצי הסרטים של יס, בדרך כלל יוצא לי להגיע בצורה שכזו לתקצירים של סרטים שכבר ראיתי הרבה פעמים(למרות שיס הבטיחו שזו "הזדמנות אחרונה לצפייה" בפעם האחרונה שהם הוקרנו!!) או סרטים שלא כל כך מושכים את העין, אבל הפעם נתקלתי בסרט בשם "חי פעמיים" (Self/Less) בכיכובם של סר בן קינגסלי ומר דדפול בכבודו ובעצמו, הלא הוא ריאן ריינולדס. לא ידעתי עליו יותר מדי אבל החלטתי לנסות בכל זאת, כי הרי למה לא?

על העלילה המורכבת, הופעות המשחק הנהדרות והעריכה המדויקת בחלקים מסוימים אפשר לדבר בלי סוף, אבל זה לא הנושא המרכזי כאן. הסרט מספר על איש עסקים מבוגר(קינגסלי) שמבין כי לא נותר לו זמן רב ומגיע להצעה מפתה במיוחד.

מעתה והלאה- ספוילרים לסרט

ההצעה אותה מקבל דמיאן (המיליונר) היא להמשיך את חייו בגוף חדש ובריא, גלגול חדש של חיים למעשה. לשם כך הוא מביים את מותו ולאחר ביצוע הפעולה,מתעורר בגוף של בחור צעיר(ריינולדס), אבל ביחד עם הגוף, הוא מקבל גם חלק מהזכרונות של האדם הקודם שהשתמש בגוף זה, הוא מקבל פלאשבקים ממיקום אליו הוא מוזהר לא להגיע(אך מגיע בכל זאת, כי העלילה צריכה להתקדם איכשהו) ופוגש במשפחה הקודמת של מי שהוא שוכן בגופו שסברה כי הוא מת ושמחה לקבל בחזרה את אב המשפחה שחשבה שלא יפגשו עוד לעולם.

בין כמה סצנות "משפחתיות" מרגשות במיוחד, שוכנת לה הסצנה שמהווה את הקושי הגדול ביותר עבור דמיאן עד כה, דמיאן מבין כי הוא לא יכול לחיות בשקר(באופן מילולי, הוא לא האיש שהוא נראה כלפי חוץ) וכי עליו להתוודות בפני "אשתו" מאדי שהוא אדם אחר שלובש את גופת בעלה שמת, אבל כאן עולה שאלה שאני תוהה אם יש מי שמסוגל להשיב עליה- כיצד מספרים דבר נורא שכזה?

את התשובה לשאלה זו אנחנו לא מקבלים בסרט- לאחר שדמיאן מזהיר את מאדי שמה שהוא אומר "לא יישמע הגיוני", אנו צופים בהתוודות רק מרחוק ללא קול, מעיניה של "ילדתו" ובתגובותיה הסוערות של מאדי, כמצופה בהתאם לגילוי כה מסעיר ומטלטל. יש שיגידו שמדובר בעצלנות- סצנה כה דרמטית לא נמסרת לנו במלואה ולא מספקת לנו מעורבות רגשית כמו שאולי ציפינו, אבל על פי דעתי מדובר בבחירה מושכלת ומחושבת שמספקת לנו מעורבות רגשית בסיטואציה והזדהות עם כאבה של האישה באופן גדול ומשמעותי יותר מהמעורבות הרגשית שיכולנו לקבל בכל פיסת דיאלוג.

כשאנחנו רואים את חילופי הדברים ואת תוצאותיהם ללא הדברים עצמם, אנחנו יכולים רק לדמיין את התוכן- אנחנו יכולים לדמיין לעצמנו בראש אלפי גרסאות לאופן שבו הדברים נאמרו, כמות ההתעמקות בפרטים הטכניים, האינטונציה, אורך הדברים, ישנו מספר אינסופי של ניסוחים אפשריים לסצנה בעלת כובד והשפעה כה גדולים מבחינה דרמטית שיכולנו להיחשף אליהם ויכלו להיכתב. אמנם אף אחת מהגרסאות האלו לעולם לא יהיו הדבר האמיתי (כמובן קיימת הסבירות שננחש את הדברים בדיוק כיצד שהתסריטאי/ת כתבו אותם או רצו שייכתבו, אך גם זאת לא נדע לעולם).

כאשר אנו רואים את הדברים כפי שהם הם מקבלים צורה, הם מקבלים גבולות, הקלות אלו לא מתקיימות בדמיון שלנו, בו הפרטים יכולים להשתולל ולפרוץ כל גבול בהתאם להשערות שלנו לפיו הדברים התרחשו. ככה בעצם ניתנת אפשרות להגדיל ולהעצים רעיון, מושג כלשהו או דמות חשובה עד אינסוף, באופן שגורם לצופה להפוך לאקטיבי.

מלבד היעילות ההפקתית של שימוש ברעיון זה (טכניקה חסכונית שמאפשרת הצגה או העצמה באמצעות הסתרה), יש לשימוש ברעיון זה גם יתרון מהצד היצירתי- קיים חזון מסוים לאופן האידיאלי שבו הדברים צריכים להיראות בסרט אבל האידיאל הזה פוגש לרוב במציאות בדמותם של אילוצי זמנים, אילוצי לוקיישן, תקציב בעייתי שלא תמיד מאפשר הרבה חופש ולכן ישנו צורך בפשרות. כאשר מספקים לצופה לדמיין כיצד הדברים נראים בראשו- הדמיון יכול לקחת אותו לתיאור הדברים כיצד שירצה, אפילו לאופן שבו רצה התסריטאי/ במאי שהדברים יראו על פי חזונו הראשוני.

מאיפה כל זה הגיע? (או- מי אמר טרגדיה יוונית ולא קיבל?)

הרעיון הזה- של הרחבה באמצעות הסתרה, הוא לא רעיון חדשני כלל. למעשה מדובר ברעיון עתיק יומין שנעשה בו שימוש כבר לפני למעלה מ5,000 שנה בדרמות העתיקות שנכתבו והוצגו ביוון העתיקה. הצגות הללו הציגו סיפורים שהקפידו על כלל ברזל: אחדות הזמן, המקום והעלילה. על פי כלל זה העלילה כולה מתרחשת בפרק זמן יחסית קצר ובמקום אחד אליו כל הדמויות היו מגיעות בשביל לקדם את העלילה בדרכים שונות.

אבל משהו אחד לא מסתדר כאן- כל הדברים שמשפיעים על העלילה קורים באותו חדר? לסביבה החיצונית אין כל השפעה על המתרחש? מה אם נגיד השליח החליק על בננה בדרכו לארמון? איך נזכה לדעת על אותה קליפת בננה שהושלכה באכזריות על הרצפה וככל הנראה תשנה את העלילה מהקצה אל הקצה? כאן נכנס רעיון הסתרת המידע- אירועים משמעותיים(לפעמים אפילו האירועים המשמעותיים ביותר בעלילה) לא נראים לקהל אך מוצגים בדרכים עקיפות, למשל דרך שליח שמגיע לבשר את שרשרת האירועים הטראגיים בסיום המחזה או באמצעות דמות שנכנסת לבמה כאשר דם ניגר על ידיה- כסימן לרצח אותו ביצעה.

לפעמים מדובר גם בדרך יעילה להציג אירוע שקשה (עד בלתי אפשרי) להציגו לקהל כפי שהתרחש עלילתית, למשל במחזה "אדיפוס המלך", כאשר אדיפוס מוציא את עיניו ממקומן, אנו רק שומעים את זעקות הכאב אך לא רואים את האקט הכאוב והקשה לצפייה ולביצוע (מסיבות ברורות), כך אנחנו מדמיינים בראשנו את התמונה המחרידה של הדברים, ובדמיון אנחנו לא מגבילים את עצמנו לגבולות של יכולת הפקתית אלא מדמיינים את כל הפרטים המזוויעים.

בניגוד לשימוש הטארגי והמרתיע, הרעיון הזה מכיל בחובו גם אלמנט קומי, כאשר יש צורך להציג דבר מה כמוגזם באופן שלא ניתן לתאר, אפשר כמובן להציגו בפני הקהל אך אופן ההצגה של הדבר והציפייה שנבנתה אצלנו עבורו לרוב לא נפגשים אבל קיימת גם האפשרות של העברת מידע חסר(אם בכלל) ולספק לצופה להגזים בדמיון הדברים על פי רצונו ודמיונו. בכך נעשה שימוש בסיינפלד, כאשר קריימר מציג בפני ג'רי כמה החזה שלו שעיר. אם היינו רואים באמת את קריימר, ככל הנראה שהיה נעשה שימוש באביזר מלאכותי כלשהו שיגרום לשיער להיראות רב יותר מכפי שהוא, אבל כאשר אנו רואים רק את תגובתו ההמומה של ג'רי אנחנו יכולים רק לדמיין בראשנו כמה שעיר קריימר(אם זה משהו שאנחנו רוצים לדמיין בכלל):

אז לסיכום, כאשר יש צורך להעביר רעיון מסוים, הדרך הקונבנציונלית היא להציג את הדברים כפי שהם באופן מניפולטיבי יותר או פחות בשביל להשפיע באופן הרצוי על הצופה ולקבל את האפקט הדרמטי החיוני להמשך העלילה בכיוון המתוכנן, אבל (וזה אבל גדול), ישנה האפשרות לסמוך על הדמיון של הצופה ולא להכתיב לו מה הוא רואה, אלא לתת לו לבנות את התמונה בראשו, ובמקרה שכזה, השמיים הם הגבול לדמיון.

יש לכם דוגמאות נוספות ליישום של הרעיון? שתפו בתגובות

#חיפעמיים #ריאןריינולדס