ביקורת- 12 המושבעים

שלום וברוכים הבאים לבלוג סינמסטיק- בלוג אשר יביא ביקורות וכתבות בנושאי קולנוע וטלוויזיה ובהמשך אולי נושאים נוספים. זוהי הביקורת הראשונה שמפורסמת בבלוג זה, קריאה מהנה. הביקורת הראשונה של בלוג זה תעסוק בסרט מיוחד ויוצא דופן, הסרט הוא 12 המושבעים (משנת 1957) בבימויו של סידני לומט ובכיכובו של הנרי פונדה.

לא סתם הנרי פונדה הוא היחיד שאציין ככוכב הסרט, שכן מלבדו, כל 11 השחקנים הנותרים הינם לא מוכרים (לפחות לא באותה המידה כמו פונדה שהיה כוכב גדול באותה תקופה) ומכאן ניתן להבין בקלות כיצד הגיע פונדה לגלם את גיבור הסרט הערכי- מושבע מספר 8 (כל המושבעים לא מוזכרים בשמם, אלא רק במקצוע שלהם ובמספרם, מלבד דמותו של פונדה שנשאלת לשמה בסוף הסרט). הסרט מתאר את 12 המושבעים במשפט כנגד נער שעל פי הטענה רצח את אביו בעזרת סכין לאחר ויכוח שהתלהט בין השניים. מצבם של המושבעים ומטרתם מוגדרת בבהירות כבר בדקות הראשונות של הסרט- עליהם להגיע להחלטה פה אחד אם הנער אשם ברצח אביו או שלא על סמך המידע שהוצג בפניהם במשפט. בהצבעה הראשונה מתגלה כי 11 מהמושבעים מאמינים כי הנער אשם, ואילו רק 1(ניחשתם נכונה, הנרי פונדה) מאמין בחפותו של הנער. במהלך הסרט הוא מנסה לשכנע את השאר כי הנער למעשה חף מפשע.

אז מה היה לנו כאן בעצם? (מכאן והלאה- ספוילרים)

הסרט מתקיים כולו(למעט סצנת הפתיחה וסצנת הסיום) בתוך חדר המושבעים, הדמויות נשארות בו זמן רב אשר גורם לאי נוחות ומשחרר מהם לחצים רבים, כל המושבעים מעוניינים לסיים עם חובתם במהרה ובמיוחד מושבע מספר 7 שמזכיר פעמים רבות את משחק הבייסבול שרכש לו כרטיסים ואליו הוא רוצה להגיע בזמן. הבחירה להישאר בלוקיישן אחד יוצרת תחושה קלסטרופובית. אין לנו "אוויר לנשימה" בשביל לעכל את מה שאנחנו רואים, אנחנו בפנים לאורך כל הזמן(למעט הפסקות שירותים קצרות של הדמויות). תחושה זו באה לידי ביטוי באמצעות הצילום גם כן, השוטים שמצלמים את המושבעים הופכים לסגורים יותר ויותר ככל שמתקדם הסרט, תחילה הסרט מצולם בעדשות רחבות- אמצעי שמשומש לרוב(וגם כאן) על מנת ליצור תחושה של מרחב גדול יותר ממה שהוא באמת שגורמת גם לתחושת ריחוק מהמושבעים וביניהם לבין עצמם, אך ככל שמתקדם הסרט, נעשה שימוש בעדשות צרות יותר ויותר- מה שגורם לתחושה קרובה יותר שמקטינה את המקום, שיוצרת תחושה כאילו הקירות מתקרבים וסוגרים על גיבורנו, דוחקים בהם להגיע להחלטה. כמו כן, הדבר מקביל להתקרבותם אחד לשני כתוצאה מהיכרותם שגדלה ככל שמתקדם הסרט.

יתרון נוסף של בחירה תסריטאית זו היא התלות בגיבורים לשם אינפורמציה, כמו דמות השליח בטרגדיה היוונית

שהגיע ובישר את התרחשויות העלילה שנסתרו מהצופים בשביל לשמור על אחידות הזמן והמקום, אנחנו לא רואים את המידע החשוב לנו כצופים בשביל להגיע להחלטה (הרצח, העדויות השונות במשפט) וכתוצאה מכך כל המידע שנמצא ברשותנו הוא המידע שנמסר על ידי המושבעים השונים. המידע מועבר באופן סובייקטיבי, דמויות משמיטות פיסות מידע חשובות(במכוון על מנת לחזק את טענתן או לא במכוון בגלל שכחה תמימה) ולכן הצופה נשאר דרוך כל הזמן, על מנת לקבל את כל המידע שמוצג בפניו. הוא שומר על עין ביקורתית ומנסה לנתח את חלקי המידע שברשותו בשביל להגיע לאמת, כפי שעושים 12 המושבעים בסרט.

פונדה כגיבור הסרט, מושבע מספר 8

סרט מיושן לכאורה

מדובר בסרט משנות ה50, תקופת הוליווד הקלאסית בה הקולנוע נחשב בעיקר לעסק, אמצעי להשגת כסף אשר משתנה בהתאם למה שהקהל רוצה. בהתחשב בכך מפתיעה הבחירה שלא להסתמך על כוכבים אך מדובר בהחלטה משתלמת למדי, שכן הכימיה בין 12 השחקנים היא מופלאה ומספקת רגעים קולנועיים נהדרים. כל שחקן ממלא את חלקו בתוך הקבוצה ומביא משהו מעניין לשולחן, בין אם מושבע מספר 10 אשר חושף את אופיו הגזעני שמערער את כולם(ובכך מעלה נושא חשוב, האם קלות הדעת של המושבעים לקבוע כי הנער אשם היא בגלל צבע עורו?), מושבע מספר 7 אשר מאיץ בכולם להגיע להחלטה ומבטא את תחושת המועקה שמסתתרת בכל המושבעים ואת רצונם לסיים את העניין, או מושבע מספר 3 (שעל תרומתו לסרט יורחב בהמשך).

כאשר אנו בוחנים את הסרט, חשוב לזכור שמדובר בתקופה שהקולנוע עוד היה צעיר, ועל כן מרבית האמצעים הדרמטיים שבאים לידי שימוש בו(קלוז אפ ארוך וממושך על דמות לפני שהיא פוצחת בנאום חשוב שישפיע על התקדמות העלילה או מוסיקה נוגה ברגעים דרמטיים) נחשבים היום לקלישאה ומשומשים בעיקר בפארודיות (או בסרטים גרועים במיוחד), אך הם עדיין אמצעים דרמטיים שמצליחים להבליט רגעים חשובים בסרט באופן ראוי.

גונב ההצגה

כפי שהית' לדג'ר המנוח עשה לכריסטיאן בייל ב"האביר האפל" ,כפי שכריסטיאן בייל(כמה אירוני) עשה למארק וולברג ב"פייטר" וכפי שעשה כריסטוף וולץ לבראד פיט בממזרים חסרי כבוד, גם כאן שחקן משנה גונב את ההצגה מהשם הגדול של הסרט. בסרט זה מדובר בלי ג'יי קוב אשר מגלם בכישרון יוצא מן הכלל את מושבע מספר 3. מדובר בדמות שיוצרת ומהווה את הקונפליקט המרכזי בסרט- שכן הוא מי שנשאר עיקש בדעתו במשך הזמן הרב ביותר, הוא עומד איתן על דעתו ומסרב לקבל אף טיעון שמעלה את האפשרות שהנער לא אשם. הוא נקלע לעימותים מילוליים (וכמעט פיזיים לעיתים) בשל המזג החם שלו. ביחס לשאר המושבעים שנשארים יישובים במהלך מרבית הסרט(וקמים במהלך הפסקות או כחלק מהדגמות שנדרש להם מספר רב של אנשים), מושבע מספר 3 הוא אקטיבי, הוא קם, מתיישב ומסתובב ובכך יוצר ניגוד אימפולסיבי לדמותו המחושבת וההגיונית של מושבע מספר 8.

לבסוף, כאשר הוא נותר לבד במערכה ונשאר המושבע היחיד שמאמין כי הנער אשם, אנו מגלים את מניעו הנסתר, הוא חושש מהדמיון שבין היחסים העגומים שלו ושל בנו לבין היחס העגום שבין הנרצח לבנו החשוד ברצח, חשיבה רגשית לחלוטין. קוב הצליח להעביר את הרבדים השונים של הדמות בו זמנית ולהפיח חיים בדמות מורכבת למדי, בנוסף לקונפליקט שהוא יוצר מול מושבע מספר שמונה, הוא מקיים גם קונפליקט פנימי מעניין לא פחות בין ההיגיון לרגש. קשה לשים את האצבע באופן מדויק על מה שהופך הופעה זו לטובה כל כך, אך ככל הנראה מדובר בפרטים הרבים שהצליח להעביר בו זמנית עם דמות זו.

לי ג'יי קוב בהופעה בלתי נשכחת כמושבע מספר 3.

מכל הסיבות שצוינו לעיל, מדובר בסרט מבריק ומדויק שהיותו מעט מיושן לא גורעת ממנו, הוא מכיל רעיונות ואמצעי מבע קלאסיים שתקפים עד היום ולצד זאת מרתק בפסיכולוגיה אותה הוא מצליח להעביר. הסרט זכה לעיבודים רבים, ביניהם עיבוד למחזה(שעלה גם כאן בישראל), רימייק כסרט טלוויזיה בו גילם ג'ק למון את מושבע מספר 8 (והשתתף גם ג'יימס גנדולפיני המנוח, אם כי לא בתפקיד מושבע מספר 3) וכמובן מחווה בפמילי גאי(כמו כל סדרה/סרט אפשריים. לעומת סדרות/סרטים אחרים שזכו להתייחסות קצרה, סרט זה זכה לפרק מחווה מלא שמזכיר את עלילתו ואת סגנונו בשם Twelve and a half Angry Men.

מה דעתכם/ן על הסרט? כתבו בתגובות האם אהבתם/ן גם את הסרט או לא